<h1>ראבי"ה סימן תתקכ"ט</h1>
<h2>דף מב:</h2>
על דבר היתומה שנתארסה ונתגרשה והשיאוה קרוביה בתוך ג' חדשים ולא נזכרו שהלכה כר' מאיר בגזירותיו. ונראה (לכם) [להם] שכיון שקנס הוא מילתה דר' מאיר ובשוגג כנסה לא קנסינן שוגג אטו מזיד. נ"ל דלאו קנס הוא אלא גזירה. כי היכי דקודם נישואין גזרינן ארוסה אטו נשואה, הכי נמי צריך להוציא עד ג' חדשים משום גזירה. ואי משום קנס טעמא דר' מאיר לא הוה קיימא לן כוותיה, דקיימא לן כוותיה בגזירותיו ולא בקנסיו, (כדפסקי' הלכות) [כדפסקו בהלכות גדולות] מכח בעיא דריש החולץ [ל"ז ע"א] שהיא אליבא דרבנן ולא כר' מאיר שאמר לא יחזיר עולמית. ואם לא נזכרו ההיא דפרק אע"פ [נ"ז ע"א] דהלכה כר' מאיר בגזירותיו, אכתי הא אמרי' בסוף החולץ [מ"ב ע"ב] דהדר ביה ר' יוחנן ממתני' דכרמ'.
